התפתחות השפה העברית

בסוף המאה ה-19, בתקופה של פריחת הלאומנות באירופה, החלו ניסיונות להפוך את השפה העברית שעד אז נחשבה כשפה בתרדמת לשפה חיה ודינמית ככל השפות האחרות. לשם כך היה צריך להסתמך על מקורות רבים על מנת להרחיב את אוצר המילים ולהחיל כללי דקדוק שלרב נשענו על דפוסי שפות אירופאיות, אך לעיתים גם הומצאו יש מאין.

.בכתבה זו נדון בהיסטוריה ובהתפתחות של השפה העברית בדרך לעברית המודרנית

השפעתו של אליעזר בן יהודה על התפתחות השפה העברית

למרות זאת ההבדלים בין השפה העתיקה והתפתחות השפה העברית בדרך לעברית המודרנית בעלי משמעות קטנה בהרבה מאשר, לדוגמה, ההבדלים שבין יוונית עתיקה למודרנית. כתנועת נגד לרצון להיטמעות בחברה הנוצרית-אירופאית שבעטיו אימצו יהודים רבים את הפולנית, הרוסית או הגרמנית כשפת שגרה, עשו יהודים אחרים מאמצים רבים להעלת קרנה של העברית כשפה בת זמננו, למשל על-ידי תרגום של טקסטים חילוניים לעברית וכן לכתיבה במקור עברי. אליעזר בן יהודה אשר היה הראשון לדבר עם ילדיו בעברית באופןן בלעדי, שיחק תפקיד מכריע בתהליך החידוש והתפתחות השפה העברית. הוא עלה לישראל, התיישב בירושלים והציע מילים חדשות עבור טכנולוגייה מודרנית, כגון “עיתון”. ב-1921 הפכה העברית באזור המנדט הבריטי לשפה רשמית לצד הערבית והאנגלית. נדבך חשוב בהפיכתה של העברית משפת קודש לשפה רשמית הייתה יצירתם של ביטויים יומ-יומיים. הרבה מהמילים החדשות ש”הסתננו” לעברית המודרנית, נלקחו מערבית ומרוסית, אך גם מגרמנית, יוונית ויידיש (המילה “משוגע”, למשל, מקורה ביידיש ואילו המילה “תריס” מקורה מיוונית).

העברית המודרנית המדוברת כיום בישראל נתפסת כיום כתוצאה של המשכיות השפה מאותו שלב לשוני בה קפאה שאותו פיתחו בעלי המסורה בטבריה במאה ה-10 (הם היו אחראים לנוסח המקרא האחיד הנהוג כיום בהתבסס על מקורות שונים והבדלים קלים בין כתבי יד שונים) עם מערכת ההיגוי שלהם, אם כי על בסיס דקדוק בהיסטוריה של השפה העברית בתקופת ימי הביניים אשר מעלה גם השפעות אירופאיות. אומנם קיימים שינויים מסוימים בין נוסח המקרא של פעם בין העברית הנהוגה כיו ואלו מתבטאים בעיקר במערכת הפועל ובשינויים סמנטיים ובמערכת ההיגוי (פעם היה נהוג לבטא את הצליל המגולם באות “ע” כצליל גרוני ואילו היום לא קיים כלל הבדל בין היגוי “ע” ל-“א” והם בעצם הומופונים). יחד עם זאת, כפי אמר בזמנו דוד בן-גוריון: “אם משה היה מגיע היום ומבקשת חתיכת לחם, היו מבינים אותו.”

התפתחות השפה העברית והמעבר לעברית מודרנית

מאז הנחלתה של העברית המודרנית כשפה רשמית לכל בית בישראל, חלו שינויים מעניינים בשפה. שינויים אלו, יש לציין, עוברים על כל השפות מעצם היות השפה דינמית. הבא נציין מספר שינויים שחלו בשפה בעשורים האחרונים:

1. שם המספר – בעברית נהוג עד היום לספור עצמים בנקבה ובזכר. שם המספר מתאים את עצמו מין שם העצם ולכן יש לומר “ספר אחד” אבל “ספה אחת”. מאידך, כיון יש נטייה פישוט ולהכללה של שם המספר בנקבה על שמות עצם ממין זכר ולכן נשמע הרבה שאומרים “שתי תפוחים” במקום “שני תפוחים”.
2. סמיכות – בעברית יש חשיבות רבה להגדרה של הסומך (שם העצם המגדיר) והנסמך (שם העצם המוגדר). לדוגמה, המושג בית-ספר מתייחס לסוג מסויים של “בית שבו ישנם ספרים” (או פשוט בעברית, מוסד לימוד שבו לומדים לימודי בסיס). המילה “בית” נסמכת ל המילה “ספר” המגדירה אותה. בעבר היה הכלל שהסומך, כלומר “ספר” הוא זה שמקבל את היידוע ולכן יש לומר “בית-הספר…” ואילו היום קיימת נטייה לראות בביטוי מקשה אחת ללא חלוקה לסומך ונסמך ולכן לומר “הבית-ספר”.
3. מערכת הפועל – בעברית קיימות גזרות שונות ובניינים שונים. אחד ההבדלים המהותיים טמון בהגדרה של הגזרה. למשל בגזרת נכי פ”נ (כלומר גזרה שבה האות הראשונה של השורש היא “נ”, אך היא חסרה) נהוג בבניין הפעיל להגות את הצליל הראשון בפועל בפתח. לדוגמה, הפועל “מכיר” ייאמר כאשר האות “מ” מנוקדת בפתח. כיום, ישראלים רבים טועים והוגים אותה כצרי, משל היה מדובר בגזרת ע”ו כמו בפועל “מקים” (הוא מקים אותי מהכיסא) שם יש להגות את ה”מ” בצרי.

צפו בסרטון ההדגמה שלהלן מתוך קורס לימוד עברית למתחילים:

;

רוצים להעשיר את הידע שלכם על השפה העברית? קראו גם:

הטיית פעלים בעברית לצורות זכר ונקבה

מבחן רמה בעברית